“ככל שהתקרבתי לבית חשתי שכוחותיי נוטשים אותי. וזאת למרות ההכנה הנפשית והשמחה הרבה שאחזה בי לקראת הפגישה עם האיש הנערץ. בטהובן ציפה לי, וקיבל בשמחה את הווריאציות עם ההקדשה…” כך, על פי ספרו של צבי צרי, מתאר שוברט בפני ידידיו את פגישתו (היחידה) עם בטהובן בשנת 1822. בקונצרטים הקרובים של סולני תל-אביב – שוברט ובטהובן נפגשים על הבמה.

את ספריו של צבי צרי אודות חייהם של מלחינים שונים אני קורא בשקיקה ובהנאה רבה. הם מבוססים על עובדות ביוגרפיות יבשות אך כתובים בצורה מעניינת וסיפורית המפיחה חיים באותן עובדות. בספרו על שוברט, ישנו קטע מרתק שבו מתאר צבי צרי את שיחתו של שוברט עם ידידיו שווינד הצייר ושובר המשורר, בעקבות פגישתו עם בטהובן בשנת 1822 (כאשר שוברט בן 25 ובטהובן בן 52). האם הדברים אכן קרו בדיוק כך? ידוע שלמרות שהיו לשוברט הזדמנויות רבות לפגוש את בטהובן, הם לא נפגשו מעבר לאותה פגישה מפוספסת המתוארת כאן (ובהלווייתו של בטהובן כאשר שוברט היה אחד מנושאי הלפידים שצעדו סביב הארון). במשך קרוב לשלושים שנה חיו שני המלחינים בוינה והסתובבו באותם חוגים, ישבו באותם בתי קפה, רכשו גיליונות תווים באותן חנויות מועטות שעסקו בכך והיו להם מכרים וידידים משותפים. ובכל זאת לא נוצר ביניהם קשר אמיתי. שוברט הקדיש לבטהובן את הווריאציות לפסנתר בארבע ידיים. ידוע גם ששוברט היה ביישן וצנוע מאוד, והעריץ את בטהובן. על בסיס העובדות האלה כותב צבי צרי בספרו הקטע המרתק הבא:

“האם נכון הדבר שפגשת את בטהובן ושוחחת עמו?” שאל הצייר (שווינד).
“זה כמעט נכון,” ענה שוברט. “כידוע לך, הקדשתי לבטהובן את הווריאציות לפסנתר בארבע ידיים על פי השיר הצרפתי ‘הפרש הטוב’. בדרך מקרה פגשתי את קרל, בן אחיו של בטהובן. שאלתי אותו אם יוכל להציג אותי לפני בטהובן. הוא דיבר עם דודו וגם עם שינדלר, מזכירו של בטהובן, ונקבעה לי פגישה. כל הלילה לא ישנתי. ניסיתי לאמץ את כל כוחותיי לבל אתרגש מדי בשעת הפגישה עם ה’מלך’. למחרת יצאתי לפגישה בלוויית דיאבלי, המוזיקאי והמוציא לאור. הוא הסכים להתלוות אלי ולסייע לי בשעת השיחה עם המאסטרו הנערץ.”
“ובכן ספר לנו איך היתה הפגישה,” אמר שווינד. “מה אמרת לו ומה הוא ענה לך? האם קבעתם להיפגש שוב?”
“לדאבוני, אין לי הרבה מה לספר, כי לא קרה מאומה. ככל שהתקרבתי לבית חשתי שכוחותיי נוטשים אותי. וזאת למרות ההכנה הנפשית והשמחה הרבה שאחזה בי לקראת הפגישה עם האיש הנערץ. בטהובן ציפה לי, וקיבל בשמחה את הווריאציות עם ההקדשה. הוא החל לעבור עליהן בקפידה, פנה אלי בשאלות והגיש לי את היומן שלו וביקש שארשום את תשובותיי לשאלותיו. אבל השיתוק אחז בי. לא הייתי מסוגל להחזיק בעט. ידיי לא נענו לי. המאסטרו העיר לי בעדינות על שגיאה בהרמוניה, אך מיד הוסיף שאין זו שגיאה גסה ואל לי להיבהל מהערתו. אני כבר איבדתי לגמרי את עשתונותיי. הייתי אובד עצות. יצאתי החוצה בלוויית דיאבלי, שנדהם למראה תגובת האלם שלי. לא יכולתי לעשות מאומה. חשתי פיק ברכיים, ידעתי שאיבדתי הזדמנות פז לפגוש במאסטרו ולשוחח איתו על שאלות שמציקות לי. לפחות היתה לי נחמה קטנה: לפני ימים אחדים פגשתי ברחוב את קרל, בן אחיו של בטהובן, והוא אמר לי שהוא ודודו מנגנים כמעט מדי יום את הווריאציות שהקדשתי לבטהובן. הוא אף אמר שדודו מעריך מאוד את היצירה.”
שווינד ושובר היו המומים. דקה תמימה לא יכלו להוציא הגה מפיהם. עוצמת רגשותיו של ידידם העדין והביישן נגעה מאוד אל ליבם.
“איני מבין,” אמר שווינד לשובר לאחר שנפרדו משוברט. “בטהובן יושב יום יום בפונדק ‘העציץ הקטן’, זה הנמצא מאחורי הקתדרלה. הוא סועד שם מדי יום ביומו בצהריים. כל מי שרוצה לראותו יכול לבוא לשם ולהחליף איתו מילה או שתיים. בטהובן הזמין אותו אליו, ובפגישה נמצאו דיאבלי ושינדלר. הוא לא היה לבד מול המאסטרו, ובכל זאת ההערצה והבושה הכריעו אותו.”

את קונצרטי פתיחת העונה של האנסמבל אנחנו מקדישים לשני המלחינים הענקים האלה, ומפגישים אותם אחד לצד השני על הבמה. נבצע את הסימפוניה החמישית של שוברט וקטע מתוך המוסיקה לבלט “רוזמונדה” של שוברט, וכן את הקונצ’רטו לפסנתר מס’ 2 של בטהובן עם הסולן אלון גולדשטיין. וינה של ראשית המאה ה19. מוסיקה קלאסית במיטבה.

schubert beethoven

מוצ”ש 13.9.2014 ב20:30, אודיטוריום רפפורט חיפה
יום א’ 14.9.2014 ב20:30, קונסרבטוריון שטריקר תל-אביב
יום ב’ 15.9.2014 ב20:30, אולם וייל כפר-שמריהו
ובשידור חי לצפייה באינטרנט בלינק הזה

 

 

 

 

 

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *