הפגישה עם סיימון ראטל; השניצל הוינאי שכולנו הזמנו בלילה בוינה; הפסל של טוסקניני; אילו חולצות תפרו לנגני האנסמבל במיוחד לקונצרט הזה? ומה בחרתי לאכול לפני הקונצרט המרגש בחיי? זכרונות מקרנגי הול.

Britten

ב9 בנובמבר 2003, רק שנתיים וחצי לאחר קונצרט הבכורה של אנסמבל סולני תל-אביב, כבר מצאנו את עצמנו על במת הקונצרטים באולם הקרנגי בניו יורק. זה היה קונצרט הגאלה השנתי של קרן התרבות אמריקה-ישראל, ומי שהביא אותנו לשם היה מנכ"ל הקרן דאז, גדעון פז.

הטיסה לניו יורק היתה עם עצירת לילה בוינה, כאשר מיד לאחר שהגענו למלון הלכנו כולנו למסעדה הכי קרובה והזמנו כולנו את אותה המנה – שניצל וינאי… למחרת המשכנו לניו יורק, שם פגשנו את הנגנים שהגיעו מאירופה (היו לא מעט כאלה).

ההתרגשות שלי באופן אישי היתה גדולה. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שבה הגעתי לקרנגי הול, וזה היה על מנת לנצח על קונצרט!!! רק באותו השבוע הופיעו על אותה הבמה כמה מגדולי עולם – יום אחרי הקונצרט שלנו הופיעה על אותה במה התזמורת הפילהרמונית של ברלין עם סיימון ראטל (ובאחד הימים כשיצאתי מהמעלית במלון, סיימון ראטל עמד בדיוק מולי ונכנס למעלית… לקח לי כמה שניות לעכל את זה ובינתיים הדלת של המעלית נסגרה). ערב לפנינו הופיע לאנג לאנג ברסיטל.

בלילה שלפני הקונצרט לא הצלחתי לישון. הגעתי לארוע השיא בחיי עד אז. חשבתי על היצירות, על המוסיקה, על הבמה, ניסיתי לדמיין את הרגע שאני אעלה לבמה. היה קשה מאוד לישון ככה…

חדר המנצחים של האולם, שבו היו כל גדולי המנצחים בהיסטוריה, עם פסל של טוסקניני ופסנתר כנף – רק לשבת שם על הכורסא עשה לי פרפרים…

rehearsal 1

את החזרה הגנרלית שקיימנו על הבמה בבוקר הקונצרט אני זוכר היטב. האקוסטיקה המדהימה, הקדושה של המקום, ההתרגשות של כולנו. לאחר החזרה הגנרלית הצטלמנו כל נגני האנסמבל ביחד עם גדעון פז וורה שטרן (שניהלה את הקרן באמריקה) ליד הפוסטר של הקונצרט מחוץ לאולם.

Carnegie

מכיוון שהקונצרט היה אחר-הצהריים (זה היה יום ראשון, וכפי שמקובל בארה"ב קונצרטים בימי ראשון הם לרוב אחה"צ), לא היה לי הרבה זמן לנוח בין החזרה לקונצרט. אני כן זוכר שבגלל קוצר הזמן הלכתי לאכול במקדונלד'ס. חשבתי לעצמי – עוד כמה שעות אני על הבמה של קרנגי הול ואני אוכל במקדונלד'ס??? האמת, אני זוכר היטב שהאוכל היה די מגעיל (וזה היה בתקופה שעוד הייתי אוכל מידי פעם במקדונלד'ס ונהנה מהאוכל).

האולם היה מלא לגמרי. רוב הקהל היה יהודים אמריקאים, חלק גדול מהם תורמים של הקרן. היו גם לא מעט מוסיקאים ישראלים שחיו באמריקה. הגברים באנסמבל לבשו חולצות אדומות שנתפרו עבורם במיוחד עוד בארץ, ולדעתי זה היה הקונצרט היחיד שבו הם הופיעו איתן…

123

פתחנו את הקונצרט עם הסימפוניה הפשוטה של בריטן, ואחריה קונצ'רטו לצ'לו בדו מז'ור של היידן, עם הסולנית קרולינה זינגר. לאחר ההפסקה ביצענו יצירה חדשה של המלחין הישראלי ליאור נבוק, לתזמורת מיתרים ושתי מרימבות, עם חברי פרקדו תומר יריב ועדי מורג.

rehearsal

סיימנו את הקונצרט עם הסימפוניה מס' 29 של מוצרט.

האנסמבל היה במיטבו בקונצרט, ולי זו היתה באמת חויה יוצאת דופן. לאחר הקונצרט היתה קבלת פנים חגיגית.

reception

הטיסה שלנו חזרה לארץ היתה רק יומיים לאחר מכן, כך שנשאר לנו עוד זמן לטייל ולראות את העיר. ניצלתי את אחד הימים על-מנת לנסוע ביחד עם גיא בן-ציוני ודניאל ברד לניוארק לפגוש את חברנו הצ'לן עמית פלד, שהיה בדרך לטיסה משם.

אמנם עברו 10 שנים מאז אותו קונצרט בלתי נשכח, אבל אין לי ספק שגם האנסמבל וגם אני באופן אישי נמצאים היום במקום הרבה הרבה יותר טוב. האנסמבל היה אז בעיקר גוף רענן ונלהב, עם הרבה פוטנציאל, נגנים צעירים ומוכשרים, ומנצח שמוציא מהם בעיקר את ההתלהבות. כיום יש לאנסמבל כיוון ברור, אינטרפרטציה וקונספציה מוסיקלית ברורים, הרכב נגנים שהם גם ברמה גבוהה וגם יש להם סגנון נגינה דומה שמתאים לאנסמבל. יש היום באנסמבל גיבוש, ליטוש ועומק מוסיקלי שעד כמה שאני יכול להשוות, הם לא היו קיימים אז. אבל אין ספק שאותו קונצרט היה הגשמה של חלום עבורי, משהו שאני יכול להיזכר בו בחיוך גדול ובסיפוק.

כמה מחברי האנסמבל המובילים כיום היו איתנו באותו קונצרט – בכינור הדס פבריקנט וטלי גולדברג, בויולה שולי ווטרמן, בצ'לו יוני גוטליבוביץ' והילה אפשטיין, וכמובן האבובנית הנפלאה שלנו תמר ענבר.

נעים להיזכר.

0 thoughts on “10 שנים לקונצרט באולם הקרנגי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *