מה למדתי מיצחק שמיר? עם פטירתו של ראש הממשלה השביעי של מדינת ישראל, כמה תובנות שאותן אני מנסה לאמץ בחיי היומיום שלי

 

יצחק שמיר ז"ל היה פוליטיקאי מהסוג הנדיר שכבר לא קיים היום. בעידן שבו פוליטיקאים מזגזגים מצד לצד שלוש פעמים בשבוע, בעידן שבו פוליטיקאים בודקים את הסקרים לפני כל משפט שהם אומרים, בעידן שבו פוליטיקאים עוברים ממפלגה למפלגה כדי לשרוד, בעידן שבו פוליטיקאים בודקים כל יום כמה לייקים יש להם בפייסבוק – יצחק שמיר מזכיר לנו מה זה ללכת עם העקרונות והדעות שלך עד הסוף. הוא אף פעם לא ניסה למצוא חן, לא התייחס ל"מה יגידו" ותמיד פעל אך ורק על-פי עקרונותיו. כמובן שאפשר להתווכח על עקרונותיו, על דעותיו או על דרכו המדינית, אבל אי אפשר להתווכח על נאמנותו לדרכו ועל הכנות שלו בדבריו.

אני משתדל ללמוד ולקחת ממנו את ה"אדישות" שלו – העובדה שלא התרגש, לא נלחץ, לא הושפע מדברים של אחרים. כשהעיראקים תקפו אותנו במלחמת המפרץ הראשונה – הוא נשאר מאופק ולא התפתה לתקוף או להבעיר את האזור (בניגוד לראש ממשלה אחר שהספיק בקדנציה אחת קצרה לפתוח בשתי מלחמות שלא ממש הביאו תוצאות). כששרון "חטף" את לו המיקרופון במה שכונה "ליל המיקרופונים" הוא הגיב בשקט האופייני לו ואמר משפט שאני לוקח איתי עד היום – "אז הוא לקח את המיקרופון והשתלט על הועידה, אז מה?" שום דבר לא הלחיץ אותו, שום דבר לא הסעיר אותו, שום דבר לא גרם לו להתרגש. הוא נשאר נאמן אך ורק לדרכו.

פוליטיקאים מהסוג של יצחק שמיר כבר לא קיימים היום. יהי זכרו ברוך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *