אחד המדדים החשובים בסיכום פרוייקט של האנסמבל, הוא מדד שביעות הרצון וההנאה של הנגנים. כי באנסמבל, הנגנים הם פרילנסרים ומשתתפים בפרוייקטים על-פי בחירתם החופשית. אם הם לא ייהנו הם לא יבואו.

כשאנחנו מסכמים פרוייקט, אנחנו לרוב מסתכלים על הצד הכלכלי (ההכנסות לעומת ההוצאות) ועל הצד המקצועי. אבל את הצד המקצועי אנחנו בוחנים כמעט תמיד אך ורק מנקודת המבט של הקהל ושל הביקורת. אם הקהל התלהב והביקורות היו טובות – זה היה פרוייקט מוצלח. אם תגובות הקהל והביקורת לא היו טובות – זה לא היה פרוייקט מוצלח. אחד הצדדים שאנחנו לא תמיד מתייחסים אליו, ובאנסמבל הוא חשוב לפחות כמו תגובות הקהל והביקורת – הוא הצד של הנגנים. כי בניגוד לכל תזמורת שבה הנגנים עובדים לפי חוזה ומקבלים משכורת, וחייבים להופיע לכל פעולה בין אם הם אוהבים את התכנית, הסולנים והמנצח ובין אם לאו – באנסמבל הנגנים הם פרילנסרים, ומשתתפים בפרוייקטים על-פי בחירתם החופשית. כל נגן למעשה עושה לעצמו את השיקול לגבי כל פרוייקט ופרוייקט – האם זה מסתדר לו עם התאריכים, האם התכנית מעניינת ומאתגרת אותו, האם יש אמנים אורחים שהוא יוכל ללמוד מהם ולהתקדם, והאם כל אלה יצדיקו מבחינתו את שריון התאריכים וויתור על פרוייקטים אחרים באותם התאריכים, שעשויים להכניס לו, מן הסתם, יותר כסף.

אז למעשה, אחד השיקולים החשובים של האנסמבל בבניית תכנית וקביעת רפרטואר, הוא השיקול של האטרקטיביות של התכנית עבור הנגנים. ואחד המדדים החשובים בסיכום פרוייקט באנסמבל, הוא מדד שביעות הרצון וההנאה של הנגנים. צריך לזכור שהאנסמבל הוקם בשביל לאפשר לנגנים מצויינים למצוא את מקומם במסגרת תזמורתית קאמרית ברמה הגבוהה ביותר כאן בארץ. יש נגנים שמגיעים במיוחד מחו"ל ומשתתפים בפרוייקטים של האנסמבל אך ורק תמורת כיסוי כרטיס הטיסה שלהם.

הסיבה המרכזית לכך שאני מגדיר את הפרוייקט האחרון (הפרוייקט האופראי מיצירות מוצרט) כאחד המוצלחים ביותר של האנסמבל, היא ההתלהבות ותחושת הסיפוק של הנגנים. עבדנו קשה במהלך השבוע של החזרות, וקיימנו למעשה יותר חזרות מאשר בדרך כלל – שש חזרות לעומת חמש בפרוייקטים אחרים. עשינו עבודה יסודית על אינטונציה, על נגינת אנסמבל, ריתמוס, בלאנס וארטיקולציה. פירקנו לפעמים את התזמורת לקבוצות בודדות, ולאחר מכן שוב חיברנו את כולם ביחד, חיפשנו ביחד את הטמפו והאופי המתאימים לכל קטע ולכל פרק. ניקינו כל אקורד וכל פראזה. שיתוף הפעולה של הנגנים המובילים ושל כל נגני האנסמבל היה מצוין. בסופו של דבר, כשעלינו לבמה לשני הקונצרטים – בחיפה ובתל-אביב – היתה תחושה שכל אחד יודע בדיוק "מה לעשות" בכל משפט מוסיקלי. למי להקשיב, למה לשים לב, איפה להתרכז בענייני ריתמוס, איפה לשים לב לאינטונציה, איפה להתרכז בקו המוסיקלי הארוך וכו'. זו תחושה נהדרת עבור כל נגן לעלות כך לבמה. כמובן שבמצב כזה כל נגן מרגיש חופשי מאוד ו"מתפנה" לעשות מוסיקה, ולא מתעסק רק ב"לשרוד" את הקונצרט בלי לטעות.

התגובות של הנגנים ושל הסולנים לאחר הפרוייקט האחרון היו ממש טובות, ועבורי זהו ההישג הגדול ביותר בפרוייקט. כי בלי תחושת הסיפוק וההנאה של הנגנים – לא יהיו נגנים. ובלי נגנים – לא יהיה אנסמבל.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *