איך התמודדה השחקנית נלי תגר עם ביקורת קטלנית שהתפרסמה עליה ב"הארץ" כשהיתה בראשית דרכה כשחקנית? איך בכלל אנחנו מקבלים ביקורות שנכתבות עלינו בעיתון וכמה חשיבות אנחנו מייחסים להן? וגם: המופע לילדים "דירה להשכיר" עפ"י סיפורה של לאה גולדברג, עם השחקן עידו מוסרי ואנסמבל סולני תל-אביב – חוזר במסגרת ימי התרבות של מפעל הפיס.

 

"לא עומדת לוותר על החלום"

 

השם נלי תגר נכנס לתודעה שלי רק אחרי שראיתי את הסרט "אפס ביחסי אנוש". סרט ישראלי נפלא, שנון, שכל ישראלי ששירת בצבא יכול להזדהות איתו ועם סצנות משעשעות רבות שקורות בו. נלי תגר שיחקה את אחת משלוש הדמויות הראשיות בו, ביחד עם דאנה איבגי ושני קליין. התרשמתי מאד מהמשחק המצוין שלה, ומאז אני עוקב מדי פעם אחרי הקריירה שלה. לאחרונה ראיתי כתבה שבה היא מספרת על תחילת דרכה האמנותית ועל ביקורת קטלנית ומרושעת במיוחד שכמעט והרסה לה את הקריירה (זה קרה כמובן לפני "אפס ביחסי אנוש"). הדברים שלה מאד מעוררי השראה, וכמובן שגורמים לכל אחד מאיתנו שחשוף לביקורת בעיתון לשאול את עצמו איך הוא היה נוהג אם היה "זוכה" לביקורת שכזו. הנה דבריה:

"להיות שחקן זה עסק, ובעסק הזה אני עוסק מורשה. למזלי, לימודי המשחק התחילו ברגל ימין: כבר בשנה ג' התקבלתי ל"הבימה" (בעולם התיאטרון זה חתיכת וואו), ולמזלי הכל הלך. הצטלמתי באותה תקופה להמון סדרות, ביניהם עספור שמאוד הצליחה, ועוד לא מעט פרוייקטים. בעקבות ההצלחה הגיעה הצעה שהיתה הגשמת חלום מבחינתי  – עשיתי אודישנים לשחק בהצגה רומיאו ויוליה ב"קאמרי" והתקבלתי.

בתור אחת שהאמינה שהיא תהיה מנחה בערוץ הילדים, פתאום ללמוד את שייקספיר בקאמרי בתפקיד של יוליה זה משהו שהוא לא פחות ממדהים בעיני. בוקר אחד הגיעה ביקורת על ההצגה מ״הארץ״. לא נתקלתי בטקסט הזה מאז שהוא נכתב, ב12.3.11, ובשיא ההתרגשות אמרתי לבעלי שאני מתכוונת להקריא לו בקול את הביקורת. הכותרת היתה ״אמש בתיאטרון״ ונכתבה על ידי מיכאל הנדלזלץ:

"…אבל אתם הרי לא מעוניינים בפרטים אלא בעיקר, אז איך היה רומיאו ואיך הייתה יוליה. יוליה – די מכוערת, חיוך מאולץ, הקול הלא מעובד והישראליות הזועקת, לא מקלים על נלי תגר לגלם את התפקיד. הבגד, ובעיקר המגפיים, ממש מפריעים; מה שצריך לרומיאו ויוליה זו לא פרשנות – זה רומיאו ויוליה, ותיאטרון מקצועי לא יכול להציג את המחזה הזה בלי יוליה, כי אז לא משנה בעצם למה הוא רומיאו".

אפשר לשער שזה לא היה הבוקר הכי רגוע בתולדות חיי. מה שהפריע לי בעיקר היה הפער – הרגשתי שאני עושה תפקיד ממש טוב, והייתי בטוחה שאני טובה. לא הייתי חסרת ביטחון, אבל מההלם, ניסיתי לגמד את כל האירוע. התחלתי לספר לעצמי סיפורים ולהקטין את הסיטואציה: ״מי כבר קורא ׳הארץ׳?״, שאלתי את עצמי. ואז הגיעו הטלפונים. אנשים התחילו להתקשר, ובמבט לאחור הם בעצם התקשרו כדי לנחם אותי על מות הקריירה שלי. קיבלתי טלפונים מכל השחקנים מהשורה הראשונה, באותה תקופה עבדתי עם השמנא והסלתא של עולם התיאטרון. אחד אחרי השני אמרו לי שהם משתתפים בצערי, ושאני צריכה לקחת את זה בפרופורציות הנכונות.

אנשים התחילו להתקשר ולנחם אותי. נלי תגר

בעיריית תל אביב לא קוראים ״הארץ״

לאט לאט התחלתי לחשוב שכנראה קרה משהו ממש זוועתי. הגעתי באותו ערב לתיאטרון, ואף אחד לא יכול היה להסתכל לי בפנים. הרגשתי מצורעת, ידעתי שאף אחד לא יקנה את החיוך המאולץ שלי, בכל זאת, די מכוערת בנוסף לכל, שלא לדבר על הנעליים. בתוך כל המערבולת הזאת פיטרו אותי מ"הקאמרי". כמובן שזה לא קשור לביקורת ועוד יותר כמובן שזה לא אישי. אני מוצאת את עצמי בגיל 27, אחרי שאני עסק משגשג ועובד, בלי עבודה. אחרי כמה חודשים של צפייה בריאליטי ועישונים, אמרתי לעצמי שהגיע הזמן להתעורר. הרי החשבונות לא הפסיקו להגיע, כנראה שבעיריית תל אביב לא קראו "הארץ" ולא ידעו שפוטרתי. החלטתי לחפש עבודה, ומצאתי אחת במוזיאון חיים נחמן ביאליק. אמרתי לעצמי ״טוב, מוזיאון זה לא רע, אני טובה עם ילדים, הייתי גם מדריכה בצופים״ וחשבתי שככה יהיה לי זמן לתכנן את החזרה שלי לתיאטרון, אבל בפנים, הלב שלי שבור. אני מרגישה שאנשים לא יכולים לשאול אותי ׳מה שלומך׳ ברחוב. אני בתוך מעגל של אבל. כל הזמן מה שעובר לי בראש ש׳זהו. החלום הזה שחלמתי כל החיים נגמר. היה נחמד, היית חמודה, באמת תודה שהשתתפת, ביי.״ לא הצלחתי להבין להבין איך זה קרה, ואני בשיאו של הדכאון, מוצאת את עצמי עובדת במוזיאון ביאליק, באמת מוזיאון נפלא. 

אנשים הסתכלו עליי בצורה מוזרה והתחילו לגשת ולשאול אותי שאלות: ׳אין כסף במשחק, אה? מה לעשות? ככה זה. חרא של מדינה׳. ואני באותו זמן פשוט לא מצליחה לצאת מזה, לצערי. התחלתי לחשוב על הסבה מקצועית. תמיד אהבתי הסטוריה, חשבתי. פתאום אני תופסת את הראש, ואומרת לעצמי – ׳זה לא יכול להיות׳. לא יכול להיות שאני כל כך רוצה להיות שחקנית, וכולם מסביב נותנים לי את התחושה שאני טובה בזה, ומיכאל הנדלזלץ כותב שני עמודים ב״גלריה״ עם תמונה שלי ואומר שאני גמורה – אז זה אומר שאני גמורה? 

עברתי דברים יותר גרועים בחיים

אני לא עומדת לוותר על החלום שלי. שוב ניהלתי שיחת נפש עם עצמי ואמרתי ׳או. קיי. טוב. בואי נעמוד על הרגלים. עכשיו תחשבי מה עושים". פתאום כל מה שעלה לנגד עיני היה הרגע הזה שרואים בסרטים של בתי חולים. הרגשתי כמו המוניטור שמחובר ללב, שפעם הוא עולה, ופעם הוא יורד, וזה לא משנה אם הוא למטה או למעלה, העיקר שלא יהיה באמצע. אז הבנתי שבסך הכל עכשיו אני נמצאת עכשיו למטה, ספציפית בשנת המס הזו. לקחתי את עצמי בידיים והתחלתי לשנות את כל הגישה, פשוט לשנות את המציאות החיצונית שלי. התחלתי להתנהג כאילו זה מעולם לא קרה. מבחינתי, כל תקרית "הגלריה" (שבעיני היה מינימום ה"ניו יורק טיימס"), בנוסף לפיטורים מ"הקמארי", מעולם לא קרו. לא הייתי בהכחשה. אכן פיטרו אותי, אבל עברתי דברים יותר קשים בחיים. אבא שלי נפטר, סבתא שלי התאבדה, אני די בטוחה שאצליח להתגבר. כאילו מה קרה? ה"קאמרי", אפשר לחשוב. 

אחרי שמונה חודשים שבמהלכם לא עבדתי כשחקנית, התקבלתי לסרט שנקרא "אפס ביחסי אנוש". בעקבות הסרט הופעתי במגזין שנקרא "אינדיוואיה" בתור אחת מעשרים השחקנים המבטיחים בעולם. בעולם! וברגע כזה אני אומרת לעצמי: "אוקיי, בגלקסיה האנושית של כדור הארץ אני ברשימת 20 השחקנים הכי מבטיחים, ופאקינג הנדלזלץ כתב לא רק שאני מכוערת ושהבגדים שלי מכוערים (שזה אפילו לא התפקיד שלי, יש מלבישה), ואני קול לא מעובד וישראליות שזועקת (באותו רגע הבנתי שישראליות זה דבר רע בתיאטרון)״. פשוט לקחתי את הדבר הזה והבנתי איך המציאות החיצונית יכולה להשפיע עלינו. כמו שלא לקחתי את ההופע במגזין בשום התלהבות יתרה ולא ארזתי את חפציי, את הכלב ואת בעלי להוליווד, אני לא אתן גם למיכאל הנדלזלץ להרוס לי את הקריירה.

יש את הקלישאה שאומרת שחשוב תמיד ״ללכת קדימה״. ‎אני לא בכיוון. אני הולכת המון אחורה, אני מרגישה שגם להליכה אחורה יש משמעות. החיים הם כמו תמונה במוזיאון, רק שעומדים מרחוק ורואים את הנוף, מקבלים את הפרספקטיבה. גם אם יש עיכוב קטן בחיים, זה רק הלב שלנו, שנמצא בנקודה הזאת, החיים כולם הם גל עולה ויורד."

כמובן שכל מי שעוסק באמנויות הבמה חשוף לביקורת של מבקר זה או אחר. אני לא מכיר אמן, מוסיקאי, נגן, מנצח, סולן, הרכב קאמרי או זמר שלא קורא ביקורת שנכתבה עליו. אבל עד כמה באמת הביקורת הכתובה משפיעה על הקריירה שלנו? אני חושב שבעיקר בתחילת הקריירה, כשעדיין לא מספיק מכירים אותנו, הביקורת יכולה להשפיע מאד, לטובה או לרעה. כי מי שחי ופועל בארץ, ומופיע כאן בקביעות, זוכה לביקורות של אותם שלושה-ארבעה מבקרי מוסיקה באופן קבוע. יש ביקורות טובות יותר, יש טובות פחות, אבל אף ביקורת לא ממש יכולה להוריד או להרים אמן שפועל ומופיע בקביעות והקהל מכיר אותו. אני גם לא מכיר אף תזמורת, הרכב קאמרי, נגן, זמר או מנצח שתמיד כל הביקורות משבחות אותו או שכל הביקורות תמיד קוטלות אותו. אז למי שכבר מוכר ופעיל, חשוב שתהיינה ביקורות כתובות, ובכלל חשוב שפעילותו תסוקר באיזושהי צורה בתקשורת, כי כל עוד כותבים עליך משמע אתה קיים (או כמו שאמרה נלי תגר:  כמו המוניטור שמחובר ללב, שפעם הוא עולה, ופעם הוא יורד, וזה לא משנה אם הוא למטה או למעלה, העיקר שלא יהיה באמצע).

אבל בתחילת הדרך, כאשר כותבים עלינו בפעם הראשונה ובכך למעשה חושפים אותנו לראשונה לקהל – יש הרבה משמעות לביקורת. ולכן, ביקורת קטלנית ומרושעת כמו זו שקיבלה נלי תגר, בהחלט יכולה להרוס קריירה, וטוב שהיא הצליחה להתגבר עליה ולחזור למרכז הבמה. לא יודע איך אני אישית הייתי מתמודד עם ביקורת קטלנית אם הייתי מקבל כזו בתחילת הדרך. אבל לשמחתי, הביקורות הראשונות עלי כמנצח נכתבו בעקבות הקונצרטים הראשונים שלי עם אנסמבל סולני תל אביב, וכולן היו חיוביות ומשבחות. הייתי אז בן 25, ורק הקמתי את האנסמבל. לא הכירו אותי וכמובן שאף אחד לא שמע את האנסמבל עד הקונצרטים הראשונים האלה. לכן, הביקורות החיוביות שנכתבו על ידי שלושה מבקרים שונים (נעם בן זאב בהארץ, אורה בינור במעריב ואורי אפשטיין בג'רוזלם פוסט) נתנו איזושהי דחיפה ראשונה לאנסמבל החדש ודרבנו אותי להמשיך ולהתקדם איתו הלאה. למעשה בשנה וחצי הראשונות כל הביקורות שקיבלנו היו מפרגנות. ידעתי שתהיינה בהמשך גם ביקורות לא טובות, ואכן כאלה הגיעו בשלב מסוים, אבל הן לא היו כאלה שיכלו להרוס או למחוק את האנסמבל או אותי אחרי שכבר היינו עובדה קיימת, עם קהל מנויים ועם הצלחה מקצועית. הנה הביקורת הראשונה שהתפרסמה על סולני תל-אביב, ב-9.5.2001, יום לאחר קונצרט הבכורה בתל-אביב:

הארץ מאי 2001

 

 

 

חוזרים ל"דירה להשכיר"

 

 

בספטמבר יחזור האנסמבל לפעילות. נפתח את העונה דווקא בקונצרט לילדים, "דירה להשכיר" עפ"י סיפורה של לאה גולדברג למוסיקה שכתבה דקלה בניאל (שגם ביימה והפיקה את המופע). אל האנסמבל ואלי יצטרף השחקן עידו מוסרי, והשחקן/בובנאי דותן אלעד, ביחד עם הבובה קנון. הופענו עם "דירה להשכיר" בשנה שעברה בתל-אביב ובמודיעין, וזכינו להרבה התלהבות של קהל הילדים וההורים שהיו באולם. הקונצרט הקרוב יתקיים במסגרת ימי התרבות של מפעל הפיס (כרטיסים לכל המופעים במחיר אחיד של 20 ש"ח בלבד), באולם מופת ראשון לציון, ביום ה' 3.9 בשעה 17:30. הנה קטע מהמופע הקודם:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *