לשם שינוי, פוסט שלא קשור למוסיקה אלא לכדורגל, או יותר נכון לאוהדי כדורגל (וכדורסל). כמה תובנות ממשחקים שונים שהייתי בהם בשבוע האחרון.

 

10956985_10152642645627237_2088402235575888119_n

אוהדי הפועל רמת גן במפגן עידוד מרשים עם בדים באדום-שחור שנפרשו מעל כל יושבי היציע בתחילת המשחק אתמול באצטדיון וינטר

 

בימים האחרונים הייתי בשלושה משחקים שונים, שני משחקי כדורגל ומשחק כדורסל אחד. במשחק הכדורסל היו כ400 אוהדים, ובמשחקי הכדורגל היו: 1500 אוהדים במשחק אחד,  ו30,000 בשני. ההבדל המשמעותי בין המשחק של ה30,000 לבין השניים האחרים הוא, שזה היה משחק של נבחרת (ישראל), בעוד שהשניים האחרים היו של קבוצה (הפועל רמת גן-גבעתיים – כדורגל וכדורסל). הסתבר לי שזה הבדל משמעותי מאד מהרבה בחינות: מבחינת הקהל, האנרגיות, העידוד, הדחיפה של הקבוצה, הנחישות, תחושת ההזדהות והשותפות וכו'.  אז נכון שבמשחק של נבחרת ישראל בכדורגל נגד וולס ישבו 30,000 איש באצטדיון סמי עופר המדהים בחיפה, אבל מבחינת העידוד, השותפות של הקהל באנרגיות של המשחק, והדחיפה של הנבחרת, זו היתה תצוגת עידוד חלשה מאד. ובעצם, זה די הגיוני: לנבחרת אין אוהדים קבועים, וגם אלה שכן קבועים יושבים בכל פעם ביציע אחר ולא בהכרח ביחד, המשחקים הביתיים מתקיימים בממוצע פעם בחצי שנה, והדבר הכי משמעותי הוא שאין "קומץ" או "קומנדו" של אוהדים שמובילים את העידוד. אלה הם האוהדים של הקבוצות – האוהדים שמחברים שירים, שמגיעים עם תופים ועם ציוד עידוד, שנפגשים בשבוע שלפני המשחק להכין דגלים, קונפטי, בלונים, שמטריפים את הקהל במשך כל המשחק, שמלמדים את הקהל את השירים וגורמים גם למבוגרים יותר לעמוד על הרגליים ולשיר. אלה האוהדים שמובילים את מה שקורה ביציעים, וכולם יודעים תמיד איפה הם יושבים. גם להם יש שניים שלושה מנהיגים – אותם האוהדים שרוב המשחק הם בכלל עם הגב למגרש, עומדים בשורה הראשונה על הגדר ו"מנצחים" על היציע (מידי פעם הם מסובבים את ראשם למגרש תוך כדי שירה, כדי לראות אם קורה משהו מעניין). הם אלה שמחליטים מה לשיר, הם מתחילים לשיר בקול רם בליווי מתופף או שניים, תוך כדי תנועות בידיים שמטרתן לגרום לכולם לשיר בקול רם כמוהם, הם נוזפים וגוערים באלה שלא שרים מספיק בהתלהבות, והם דואגים שבמשך משחק שלם יהיה עידוד בלתי פוסק ושהקהל יעמוד על רגליו ויעודד, ללא קשר לתוצאה במגרש. הם לא ילכו הביתה לפני סיום המשחק גם אם זה נראה אבוד והקבוצה בפיגור, הם ימשיכו לעודד ולשיר ולתמוך בקבוצה. ומה במשחק של הנבחרת? נכון שבהתחלה יש אנרגיות מדהימות מההתלהבות וההתרגשות של המעמד, והקהל מריע ורועש, אבל כעבור כמה דקות כשההתלהבות דועכת – אין שירים, אין עידוד, אין אנרגיות. אין מי שמוביל או מנהיג את הקהל, ולכן מידי פעם הכרוז מתחיל לצעוק בקצב את "שיר" העידוד היחיד של נבחרת ישראל בחמישים השנה האחרונות – "אל, אל, ישראל". אם מה שקורה במגרש באותו הזמן הוא מלהיב – הקהל מצטרף, ואם לא (כפי שהיה במוצ"ש), זה נראה ונשמע פתטי מאד: הכרוז מנסה להלהיב 30,000 איש ואלה רק רוצים לשבת בשקט לראות משחק בלי שיפריעו להם. ברגעים מסויימים כשהכרוז ביקש מהקהל ליצור גל ביציעים והקהל לא ממש שיתף פעולה זה נראה עוד יותר מביך.

 

20150328_193253

 

אצטדיון סמי עופר – 30,000 איש אבל אין אנרגיות.

 

הבדל בולט נוסף בין משחקי הקבוצה למשחק הנבחרת שראיתי הוא הכניעה המוקדמת של הקהל: החל מהדקה ה50 במצב של 2:0 לוולס היה שקט מאד ביציעים, ומהדקה ה75, לאחר השער השלישי, הקהל פשוט קם ועזב את המגרש. מילא שמפסידים, אבל למה צריך גם להיתקע בפקקים? לעומת זאת, אתמול, במשחק מכריע בין הפועל רמת גן ליריבה העירונית הכח, על העלייה לפלייאוף העליון בליגה הלאומית, במצב של 1:1, כשהפועל היתה צריכה ניצחון כדי להעפיל לפלייאוף העליון, ולפי איך שהיא שיחקה שער ניצחון לא נראה באופק – הקומנדו לא הפסיק לעודד, לשיר, לדחוף. גם כשחלק גדול מהאוהדים כבר לא האמין שהפועל רמת-גן תנצח, חלק אחר היה מיואש, חלק אחר היה בלחץ ולא היה מסוגל לשיר – הקומנדו המשיך. ובדקה האחרונה של תוספת הזמן – הגיע שער הניצחון המתוק. החגיגות היו כל כך אמיתיות, מלאות התלהבות, ספונטניות, השתוללות של האוהדים והשחקנים. ההשפעה של הקהל היתה אדירה. זה קרה גם במשחק כדורסל של הפועל רמת גן בחוץ נגד הפועל עכו לפני כשבועיים: המחצית הראשונה היתה בשליטה מוחלטת של עכו, והיא הסתיימה ביתרון של 20 נקודות לזכותה. כל הזמן הזה אוהדי הפועל רמת גן לא הפסיקו לעודד, והמשיכו גם במחצית השנייה. ההפרש הצטמק בהדרגה, הקהל המשיך לעודד, השחקנים נתנו הכל על המגרש (בין היתר בשביל האוהדים שכל כך השקיעו), ובסוף אמנם הפסידו בנקודה אחת, אבל זכו להמון אהבה ולהמשך העידוד. הקהל נשאר דקות ארוכות עם השחקנים במגרש על מנת להריע להם, למרות ההפסד. הבדל משמעותי נוסף בין משחקי הקבוצה למשחקי הנבחרת, הוא שבמשחקי הקבוצה (וזה בולט מאד בהפועל רמת גן שהקהל שלה איננו קהל עצום בגודלו) – האוהדים מכירים אחד את השני. כשיש כל שבועיים משחק ביתי, באותו מגרש, ולכל אחד יש את המקום שבו הוא אוהב לשבת, במשך השנים כבר מכירים כולם. לקבוצה יש לפעמים מפגשי אוהדים גם כשאין משחק, דבר שלא קיים אצל אוהדי הנבחרת. כמובן שכשאין ממש קשר בין האנשים שיושבים ביחד ביציע, ואין מי שיקח פיקוד על העידוד, אז גם 30,000 איש לא יכולים לדחוף את הנבחרת שלהם. אגב, בסמי עופר בחיפה, בגלל האקוסטיקה המצויינת והקרבה של היציעים למגרש – ההשפעה של הקהל, גם כשהוא לא ממש מעודד, היא יותר משמעותית ממה שהיה כשהנבחרת היתה משחקת באצטדיון רמת גן, שבו הקהל ישב כל כך רחוק ולא שמעו אותו ולא הרגישו אותו בכלל.

 

20150328_192609

אצטדיון סמי עופר. הקהל קרוב לנבחרת.

 

ואחרי כל המסקנות האלה – בואו נהיה אופטימיים ונקוה לתוצאה טובה של נבחרת ישראל הערב מול בלגיה.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *