"אתה לא יכול להעיר לנגן על שלא ביצע משהו שלא הראית לו"

 

OBIT-Kurt-Masur-master675

קורט מאזור

 

עוד אגדה הלכה לעולמה היום! אחרי לורין מאזל וקלאודיו אבאדו, גם המנצח האגדי קורט מאזור נפטר, בגיל 88. מאזור היה אחד מגדולי המנצחים של המאה ה-20. זכיתי ללמוד אצלו בקורס מנצחים בפולין, עם התזמורת הסימפונית של ורוצלאב, לפני 10 שנים. אני עדיין זוכר רגעים ספציפיים מהקורס, רגעים מעוררי השראה, רגעים של התעלות, רגעים שבהם, בזכותו, הצלחתי להשפיע על התזמורת ברמה שלא חשבתי שהיא אפשרית. אי אפשר לשכוח את הרגעים שבהם הוא עצמו נעמד מול התזמורת על מנת להדגים משהו לאחד מהסטודנטים. ובכל יום, בסיום העבודה של כל סטודנט עם התזמורת בהדרכתו, הוא עצמו עבד עם התזמורת כ 20-25 דק' על הפתיחה ליאונורה 3 של בטהובן (ובקונצרט הסיום הוא ניצח עליה בפתיחה ואח"כ כל סטודנט ניצח על פרק מסימפוניה מס' 1 של שוסטקוביץ' או סימפוניה מס' 4 של שומאן). במשך החזרות שלו עם התזמורת, יכולנו לשבת מאחורי התזמורת, בתוך התזמורת או בכל מקום באולם שרצינו, על מנת לחוות את ההשפעה שלו על התזמורת. ואיזו השפעה היתה לו בכל תנועה קטנה שבקטנות על התוצאה, זה היה מחשמל! הייתי יוצא נרגש לאחר כל חזרה כזו שלו. איתנו, הסטודנטים, הוא היה מתעקש על "משמעות מוסיקלית" בכל תנועה ותנועה, ולא היה אכפת לו אם התנועה היתה עם האף או עם העיניים ולא עם הידיים – העיקר שהכוונה המוסיקלית תעבור לתזמורת. הוא דרש מכל סטודנט להבין את האופי ואת הכיוון של כל משפט מוסיקלי לפני שהוא ניצח עליו. הוא דרש מכל אחד מאיתנו להראות בצורה הכי ברורה ומובנת מה אנחנו רוצים לפני שאנחנו אומרים לתזמורת במילים מה אנחנו רוצים. "אתה לא יכול להעיר לנגן שלא ביצע משהו שלא הראית לו, ולבד הוא לא יכול לנחש", היה נוהג לומר לנו. הוא אהב לעשות איתנו ניסיונות על התזמורת – לבקש שננצח רק עם יד אחת, ואפילו בלי ידיים בכלל, וכך נהיה חייבים להראות את הכוונה המוסיקלית ע"י הבעת הפנים ולא את הפעמות בלבד, כפי שלפעמים קורה כשמנצחים עם הידיים. בכל יום לאחר סשן החזרות, שהיה פתוח לקהל, היה מקיים סשן רק עם שמונת הסטודנטים של הקורס ועובר איתנו אחד אחד על העבודה שעשינו עם התזמורת, מעיר הערות, ובעיקר מרבה לדבר על המוסיקה. היה לו תמיד חשוב שמה שכתוב בפרטיטורה יישמע בצורה הכי ברורה למאזין. מדהים כמה למדתי ממנו בקורס אחד קצר. בנוסף הייתי יושב בחזרות שלו בארץ עם הפילהרמונית (וגם עם הפילהרמונית הצעירה פעם אחת), וזה היה מהפנט. הוא תמיד הגיע אל התוצאה מתוך המוסיקה, הראה בידיים שלו את המוסיקה, דיבר על המוסיקה ועל משמעויותיה. אני זוכר חזרה שלו על סימפוניית "העולם החדש" של דבוז'אק, שבה הוא דיבר עם  התזמורת על כך שזו מוסיקה של געגועים – געגועים למולדתו בוהמיה (ולא מוסיקה של "העולם החדש" כפי שמפרשים אותה), וביקש מהתזמורת להביע את הגעגוע הביתה בנגינתם. בפתיחה אגמונט של בטהובן, הוא עבד עם התזמורת על האקורד הראשון ביצירה, עד שהוא יביע את הטראגיות שבסיפור. וכך, בכל  יצירה שעליה הוא עבד, הוא ניסה להוציא את האופי והמשמעות המוסיקלית. מנצח גדול, מוסיקאי גדול, בעל השפעה עצומה על התזמורות שעליהן ניצח, ודמות נערצת. אגדה שהלכה לעולמה.

 

הפרס האמיתי

 

12360025_10153136694567237_8742837463219593459_n

 

הבכי החזק, הקולני, האמוציונלי, הממושך וחסר המעצורים שבקע מבית החולים כרמל בחיפה ביום ראשון בערב, ולווה בנהרות של דמעות – לא היה הבכי של התינוקת שזה עתה נולדה. היא דווקא יצאה די שקטה. זה גם לא היה הבכי של האמא החדשה, שעברה את לידתה הראשונה בגבורה. זה היה בכי בלתי נשלט שלי, בכי שאני לא זוכר דומה לו בכל חיי. לא יכולתי לשלוט בעצמי מרוב התרגשות. השבוע נולדה בתי הבכורה, וההתרגשות היתה עצומה. הפכתי לאבא! אני רוצה להודות לכל מי שברך אותי בפייסבוק, במייל, בווטסאפ, בסמס ובטלפון, ריגשתם אותי ושימחתם אותי מאד. כתבתי כאן לאחרונה בשמחה על הפרס שזכיתי בו עם האנסמבל – פרס לנדאו לאמנויות הבמה. בקרוב אספר גם על פרס נוסף שאני עומד לקבל (עדיין לא לפרסום), גם כן בשמחה רבה. אבל השבוע קיבלתי את הפרס האמיתי -הפרס לכל החיים. בתי הבכורה דניאלה! שמחה שאין דומה לה בעולם.

 

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *